בשנים האחרונות נשחקה העמדת הפנים כאילו "המצב" זמני. החליפה אותה רטוריקה שמאשימה את הפלסטינים בגורלם חסר התקווה, בעוד ישראל מכחישה את אחריותה לחיי המיליונים שתחת כיבושה. הקהילה הבינלאומית לא עושה די בעוד ישראל הודפת טענות להפרות בוטות של זכויות אדם ולפשעי מלחמה.

ההפרות של זכויות האדם אינן תוצאה של הסכסוך אלא כלי שמשמש להעמקת השליטה באדמות וליצירת מציאות דמוגרפית שמשרתת את שאיפות ישראל. גישה כבר הראה והזהיר, שאחת מהדרכים המרכזיות שמשמשות את ישראל היא פיצול הפלסטינים, באזור ומחוצה לו, באמצעות הגבלות שרירותיות וחמורות על חופש התנועה. המאמצים הניכרים של ישראל לבודד את עזה ולהפרידה מהגדה המערבית, מוכתרים על ידה כ"מדיניות הבידול" קורעת משפחות, חותרת תחת הזכות לפרנסה ולשלומוּת, ובמהלך הזמן הׅנדסה מחדש את המרחב, כאשר ישראל והגדה נספרות כיישות אחת, שבה מתקיים רוב יהודי, בעוד עזה, על שני מיליון תושביה, נותרת "מחוץ למשוואה". הפלסטינים חווים מדי יום את הקושי והכאב שהמצב יוצר.

עתיד טוב יותר לכלל האזור יכול להתבסס רק על ערכים של שוויון וצדק.